כל הימים שלי יראו ככה…
אני אשאר על הספה עם תינוקת עלי
ככה זה להיות אמא
היא תהיה תמיד על הידיים
תחושות שהיו לי ואני פוגשת אצל הרבה אימהות לאחר לידה
התינוקות שלנו נולדים חסרי אונים
הם חייבים שיטפלו בהם , יאכילו אותם
יחזיקו אותם על הידיים הרבה – ידאגו להם 24/7 יום ולילה
הטיפול הזה , הטבע האנושי הזה יכול להרגיש מאוד מגביל
חיים שלמים נשענים עליך
ואת? גם צריכה לדאוג לעצמך עכשיו
וכואב לך ואת עייפה
ובעיקר, התחושה הזו שככה יראו כל הימים עכשיו , או בשנה הקרובה … לפחות
האמת, זה נכון, החיים השתנו , יש מישהו או מישהי שמאוד תלויה בך עכשיו
היא זקוקה לך כדי לשרוד
המעבר הזה מלהיות אישה עצמאית
לאישה "במעצר בית" – הוא חד מאוד
ובתרבות שלנו הוא כנראה עוד יותר- מרגיש קיצוני
להיות אמא זה תמיד אתגר , גם אחרי שנים כאמא את לא ישנה בלילה
כי הילדה שלך יוצאת לבלות – אני יודעת שזו דוגמא רחוקה מאוד,
ולא ממש מעודדת וגם עד שהיא תצא לבלויים בערב כנראה
תעברו יחד רצף של עיניינים שקשורים בזה-
שיש לך עכשיו ילדה ,
יש לך אחריות גדולה יותר וזה משהו ענק ,משנה חיים
שצריך להכיל ולהכניס אותו איכשהו פנימה לתוך המערכת…
וזה, לא קורה ביום אחד.
ובעיני לקבל ולהבין את זה – זו עבודה גדולה.
עד כאן לא הקלתי , פרסתי מציאות בכתב…
מה רציתי לכתוב פה..?
יש את זה , מחשבות כאלה
וזה ממש בסדר.
יש את התחושה הזו לכל כך הרבה נשים
כל כך הרבה לא יודעות אם יצליחו איי פעם לצאת מהבית, לדאוג לעצמן רגע ,
שלא נדבר על להתקלח , לאכול , לעשות ספורט
גם אני הרגשתי ככה , איזה משחרר לכתוב את זה !
זה לא דפוק להרגיש ככה,
תגידי את זה רגע למישהי או אפילו תכתבי את זה
זה יכול להקל – להוציא את זה לאוויר העולם ולא להישאר עם זה לבד
אולי תשמעי שעוד מישהי הרגישה ככה , שזה רגיל
אולי רק תשמעי את עצמך אומרת את מה שקשה עכשיו
וזה בריא וטוב לא להשאיר את זה בפנים .
וכן אני דיי בטוחה , ככה , זה לא נשאר (זה בעיקר, משתנה)
חיבוק, נעה